יצחק, בן מרים וחיים, נולד ביום ז' בתשרי תשי"א (18.9.1950) ברמת השופט, להוריו ותיקי הקיבוץ. שתי אחיותיו הבוגרות ממנו קיבלו אותו בעליצות רבה והעניקו לו הרבה אהבה, והוא החזיר להן עם כל החמימות ושמחת החיים שאפיינו אותו מאז היה פעוט. בבית-הספר היסודי במשק היה תלמיד שקדן וספורטאי מצוין. בשעות הפנאי עסק ברוב ענפי הספורט, והיה שוחה, רץ, מתעמל ומשחק בכדורסל. אחרי שסיים את חוק לימודיו היסודיים, עבר למוסד החינוכי בהרי אפרים, וגם שם היה תלמיד מצטיין, פיתח את יכולתו הגופנית והיה חביב על חבריו ועל מוריו. כאשר למד בכיתה י"א, נבחר להיות מדריך לצעירים ממנו בקן "השומר הצעיר" במוסד. חניכיו נהגו להשכים לפתחו גם כשהיה בבית הוריו בשבתות. הם אהבו והעריצו אותו, שכן הייתה בו מסירות רבה והבנה עמוקה. את הנערים, שהיו צעירים ממנו אך בשנתיים, ידע להדריך בדרך התבגרותם. יצחק היה תמיר וכחול עיניים, וספורטאי מעולה: ארבע פעמים צלח את הכינרת, שלוש פעמים השתתף במירוץ התבור של "הפועל" והיה חבר בנבחרת הכדורסל של "הפועל" מגידו והגיע עמה אל הליגה הלאומית בכדורסל.

יצחק גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1969. הוא עבר את האימון הבסיסי והשלים קורס צניחה, ואחרי לבטים רבים וממושכים החליט ללכת לקורס טיס. הוא עמד בהצלחה בבחינות הכניסה ואחרי-כן הצליח תוך עשרים חודשים ארוכים ומפרכים לעבור את קורס הטיס, שלב אחר שלב, עד שסיים כטייס קרבי. לא היה גבול לגאוות משפחתו ולגאוות משקו על הטייס הקרבי הראשון שלהם. יצחק נשאר בבסיס כמדריך טיס. יכולתו הרבה כמדריך והבנתו את נפש חניכיו זכו להבלטה בכל הדוחות של מפקדיו. בתום תקופת שירותו הסדיר התנדב לשירות קבע ותאריך שחרורו נקבע לדצמבר 1974. למרות שימיו בצבא היו עמוסים פעילות בקורסים, בהדרכה ובטיסות, היה מוצא זמן ובא הביתה בכל הזדמנות. הוא עשה מאמצים עצומים כדי להגיע לאימון בכדורסל, למשחקי הנבחרת, או לביקור אצל משפחתו. בתחילה היה עושה את הדרך הלוך וחזור ב"טרמפים" וכעבור זמן הועמדה לרשותו מכונית קטנה, והוא היה בא למשק, מתאמן וחוזר לבסיס באותו הלילה. בעודו תלמיד פגש יצחק בחברתו מיכל ועמה החליט להקים בית. בתחילת ספטמבר 1973 חגגו את נישואיהם במשק, והזוג עבר למגורי הטייסים בבסיס שבו שירת, שם התעתדו לעשות יחד עד תום שירותו בצה"ל. ביום ראשון, 30.9.1973, יצאו השניים דרומה וביום שישי, 5.10.1973, נקרא יצחק לבסיסו. למחרת, בשבת, בשעות אחר הצהרים, יצא לגיחתו הראשונה ובאותו לילה יצא לגיחה השנייה. הוא הספיק לטלפן הביתה ולהודיע ששלום לו ואין צורך לדאוג. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בשעות אחה"צ המוקדמות יצא לגיחתו השלישית, לעזור בבלימת המצרים ולפוצץ גשרים שהקימו על התעלה. אש נ"מ וטילים כבדה קדמה אותו, מטוסו נפגע והוא נפל מאחורי התעלה, לא הרחק מן העיר סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברמת-השופט. השאיר אחריו אישה, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים לאלמנה ולמשפחה השכולה כתב מפקדו: "...יצחק היה טייס ולוחם מצוין. באופי טיסתו באו לידי ביטוי כושרו וגישתו הספורטיביים, כמו על הקרקע כן באוויר. דרכו הייתה סלולה ובטוחה לקראת מטוסים חדישים ותפקידים בכירים ומעניינים. עד שבאה המלחמה וקטעה כל אלה. יצחק הלך ואיננו. עוז רוחו והקרבתו, כמו של רבים אחרים, הם שבלמו את גלי האויב המסתער. לא הייתה זו מלחמה על "קו" זה או אחר בגבולות רחוקים, אלא על עצם קיומה של המדינה. נפילתו של יצחק לא הייתה לשוא. תהי זו נחמת-מה לכם, ההורים, המשפחה, הרעיה. - - - מה אני ושכמותי נוכל לחוש ולהרגיש באשר לכאב, לאבדן ולמסכת התלאות העובדות עליכם ועל שכמותכם, שנתנו את כל היקר. גם אם אנו רחוקים קמעה, גם אם איננו באים לראותכם כפי שרוצים היינו - דעו לכם שדבר לא נשכח, דבר לא התערפל. בחורים כיצחק, הם כאלו שאינם נשכחים ואינם יורדים מלוח לב חברים ואוהבים. על לוח לבו של החיל ובית-הספר לטיסה חקוק יצחק כאחד מהטובים והאמיצים שהיו לנו מעודנו".

קיבוץ רמת השופט הוציא לאור חוברת לזכרו.